פרק 3: האשליה של הצביון – מלאום דתי לריבונות קולקטיבית
- Gil Geikhman
- Jul 25
- 4 min read
שני עמודי התווך והפרדוקס המערבי
הנושא שאני רוצה לפתוח כאן הוא טאבו. הוא נחשב לרגיש, ובצדק; המון דם נשפך עליו, ואינספור קונפליקטים מתנהלים סביבו, הן בעולם והן בתוך גבולות ישראל. אבל אם אנחנו באמת רוצים לתקן את המציאות הזו, אנחנו חייבים להעז ולהביט לתוך המקומות המפחידים ביותר. אני מבקש מכם להישאר פתוחים, להקשיב להיגיון, ואז להחליט מה נכון עבורכם. הנושא הזה הוא הצביון היהודי – השאלה האם מדינתנו חייבת להמשיך להחזיק בצביון דתי-יהודי כדי להתקיים.
כפי שראינו, האדמה הזו מעולם לא הייתה שייכת לאורך ההיסטוריה לקבוצה אחת בלבד. תמיד היה כאן מטרופולין של תרבויות ועמים. כשהמדינה הוקמה בחסות התנועה הציונית, היא הושתתה על שני עמודי תווך מרכזיים: היותה מדינת היהודים, והיותה מדינה דמוקרטית. שני הקבועים האלה במשוואה נשמעים מצוין על הנייר; הם נראים ליברליים, מערביים ונאורים. אך בפועל, השילוב ביניהם מייצר בעיות קשות והוא המקור לחוסר היציבות הכרוני שלנו.
אני לא בא מתוך עמדה שמאלנית שטוענת ש"כבשנו" את האדמה הזו. היסטורית, כל גבול וכל מדינה על פני כדור הארץ נוצרו מכוח הזרוע והלחימה. למי שהיה יותר כוח – לקח את השטח וקרא לו מדינה. האמנות הבינלאומית ומגילת האו"ם שאסרו על כיבוש שטחים הן במידה רבה מסמכים צבועים שנועדו להקפיא מצב קיים לטובת המעצמות. ישראל דווקא קיבלה לגיטימציה בינלאומית ומנדט רשמי, והיא מחזיקה בזכות משפטית והיסטורית מלאה להיות כאן. אלא שהתנועה הציונית סיימה את תפקידה ההיסטורי ברגע שהמדינה הוקמה והמוני היהודים הגיעו. מאותו הרגע, במקום לבנות יציבות, נכנסנו ללולאה אינסופית של מלחמות, סיפוחי שטחים, נסיגות, התנתקויות ופיגועים, מבלי שנשען על חוקה ברורה. עמודי התווך של 'יהודית ודמוקרטית' נוצרו כדי לקנות לגיטימציה מוסרית בעיני העולם, אך הם הותירו אותנו במצב חירום תמידי שבו הטבעת סביב צווארנו הולכת ומתהדקת.
סכנת ההכחדה של השימור העיוור
החזון הציוני המודרני מצטמצם כיום לשתי מטרות: שימור הרוב היהודי ושימור הדת היהודית. אך בואו נביט במציאות בעיניים מפוקחות: לאחר אלפי שנות גלות, חזרנו לכאן כשאנחנו מעורבבים לחלוטין מבחינה גנטית ותרבותית. היינו פעם אתניות אחת, והיום אנחנו בליל של אתנויות שונות תחת כותרת אחת. יתרה מכך, נתח עצום ומוביל באוכלוסייה מחשיב את עצמו כחילוני גמור או כאתיאיסט, ואנשים רבים מאבדים כל קשר למסורת ופונים לאפיקים רוחניים חלופיים. מספר היוצאים בשאלה עולה בהתמדה על מספר החוזרים בתשובה.
היהדות מפספסת את היכולת למשוך אליה אנשים חדשים. תהליך הקבלה למועדון הקטן והסגור שלנו – הגיור – הפך לסיוט בירוקרטי וכפייתי שמאלץ אנשים לאמץ ערכים שאינם שלהם רק בשביל לקבל תעודה רשמית, ומיד לאחריו הם חוזרים לפסיכולוגיה הקודמת שלהם. כשמנסים לשמר משהו בכוח, הוא מקבל תאריך תפוגה, כמו קופסת שימורים. הדת כפי שהיא מנוהלת כיום – ולא רק היהדות, אלא גם הנצרות והאיסלאם – פשוט לא עובדת. במקום לקרב את האדם לחוויה ישירה של אלוהים, לאיזון פסיכולוגי ולהרחבה אינטלקטואלית, הישיבות ובתי המדרש מחנכים לשינון פרשנויות כמו תוכים. אין שם התפתחות; יש שם כליאה בתוך טקסטים יבשים, בעוד שכל הדפקטים הפסיכולוגיים של העולם הישן ממשיכים לנהל את בני האדם.
האסטרטגיה הדמוגרפית לנסות "לשחד" את יהודי התפוצות לעלות ארצה כדי להשיג יתרון מספרי, היא אשליה. גם אם כל היהודים בעולם יתכנסו כאן ונמנה שנים-עשר או חמישה-עשר מיליון איש, האם נהיה בטוחים יותר מול מיליארד וחצי מוסלמים או שני מיליארד נוצרים? חסר לנו כוח אדם כדי לממש שאיפות של "ישראל גדולה" במודלים הישנים. ואת הכשל המחשבתי הזה ראינו בצורה הברורה ביותר בשנת 1967: השתלטנו על שטח אסטרטגי עצום, עשיר במשאבים ופי שלושה מגודלה של ישראל – חצי האי סיני. בנינו שם בסיסים, אך כעבור שנים ספורות החזרנו אותו ללא לחץ בינלאומי ממשי, רק בגלל הפרנויה הציונית מפני אובדן הרוב היהודי וחוסר היכולת לאכלס את השטח ביהודים.
אני אומר לכם שיש דרך להחזיק שטחים עצומים, ויש דרך לגדול ולהתרחב, אבל לא באמצעות הפחד הגטו-ציוני. אני מציע חלופות נועזות בהרבה. בפוליטיקה הסינקרטית שאני מוביל, אנחנו יכולים לפתוח את השוק, לייצר עוצמה כלכלית אדירה, ואפילו לקבל או לקנות שטחים ממדינות כושלות או קורסות (כמו האיטי ומדינות אחרות שאיבדו את תשתיותיהן) תמורת הידע המטורף שלנו בטכנולוגיה, ביטחון והתפלת מים. אבל בשביל זה, אנחנו חייבים להחליף דיסקט.
הפתרון: שכבת הלאום המאחדת
אם היהדות לא תעבור רפורמה רדיקלית ותתחיל ללמד את המשמעות האזוטרית והאלכימיה האמיתית של הכתבים, היא תמשיך להצטמצם ולהישחק. וכל עוד היא מסרבת לעשות זאת, אני אמשיך לעשות זאת בעצמי, כפי שאני עושה בעשור האחרון. אך ברמה המדינית, עלינו להעלות מודל חדש.
נחזור לחוכמה העתיקה של חציבת המציאות: כששנים-עשר השבטים התאחדו לראשונה, לכל אחד מהם הייתה אתניות שונה ואמונה שונה. כדי לשרוד, הם יצרו סיפור חדש שאיחד את הישן תחת קורת גג אחת. הכתבים כולם – הברית הישנה, הברית החדשה והקוראן – הם למעשה טרילוגיה קוסמית אחת, קו רציף של התפתחות פסיכולוגית ומטאפיזית במסגרת האבולוציה של הגזע האנושי. הפירוד נוצר רק משום שמלמדים אותנו את הסיפורים הללו בצורה שטחית ואקזוטרית, תוך השמטת הספרים הגנוזים שמחזיקים במפת הדרכים לאלכימיה הרוחנית, לקבלה, לסופיזם ולגנוסיס המוקדם.
מבחינה פוליטית ומדינית, התשובה שלי היא חד-משמעית: למדינת ישראל לא חייב להיות צביון יהודי, בדיוק כפי שלמדינות מודרניות רבות בעולם אין צביון דתי ספציפי. אין פירוש הדבר שמישהו נדרש לוותר על דתו או על אמונתו; כל אזרח ישמור על הסטטוס שלו בגאווה. הצעד הרדיקלי שאני מציע הוא הוספת שכבה לאומית חופשית הכוללת ומחברת את כל הדתות יחד.
אנחנו לא יכולים להמשיך לנהל מדינה עבור פלג אחד בלבד ולהשאיר את כל השאר בחוץ. הערבים המוסלמים והנוצרים, הדרוזים והבדווים שחיים כאן, מבינים היטב שהם חיים תחת הלאום הישראלי באיכות חיים ובחופש הגבוהים פי אלף ממה שהיה להם תחת חוקי השריעה או שלטון חמאס. ישנו כיום זרם הולך וגדל של ערבים חילונים המשולבים לחלוטין בכלכלת המדינה, בצבא, במשטרה, בשב"ס ובמערכות הביטחון. למרות התעמולה של החדשות שמנסה לצייר מצב של מלחמה פנימית יומיומית, רוב האנשים מכל המגזרים פשוט רוצים שקט, רוצים מציאות שעובדת בפועל ורוצים לגדל משפחות בבטחה.
במקום להישאר בועה קטנה, מבוהלת ומבודדת – סוג של כלא פתוח – אנחנו יכולים להפוך למטרופולין עולמי אדיר המשולב בלאומיות ישראלית אחת. דובאי השכילה להפוך למדינת מקלט כלכלית שמושכת אליה את כל העולם למרות צביונה המוסלמי; אנחנו יכולים לעשות זאת טוב בהרבה דרך רעיון לאומי אוניברסלי שמבטיח ביטחון מוחלט וכלכלה חופשית ומשגשגת.
הצביון היהודי אינו חשוב כמו הצביון הלאומי. הצביון הלאומי פותר את הבעיה הגיאופוליטית. כשאנחנו משחררים את עצמנו מההגדרות המצמצמות ומחילים פוליטיקה סינקרטית – כזו המשלבת מיליטריזם סמכותני של בוקלה להחזרת הביטחון, אנרכו-קפיטליזם של מייליי לחיתוך המיסים והבירוקרטיה, וליברליזם פרוגרסיבי שפותח את השוק – אנחנו מייצרים מודל שהוא אור אמיתי לגויים. מודל שמדבר לכולם, שומר על כולם, והופך אותנו ללאום בלתי ניתן לעצירה.
Comments