בעשור האחרון אני חקרתי את נושא הפרקטיקות והאלכימיה של הגישות והמערכות היוגיות והגנוסתיות. לקחתי את מה שעובד והשלחתי את כל מה שמעכב. העברתי את הידע האלכימאי לאלפי אנשים קבוצתית, אישית ודיגיטלית. אני לא התערבתי בפרקטיקות מעולמות היוגה, הקרייה והגנוסיס, אלא ריכזתי את הטכניקות האפקטיביות ביותר לכדי תוכניות עבודה מסודרות. אבל גיליתי הרבה חורים:

- גיליתי שיש שיטות רבות של פרקטיקות שמובילות אנשים לתהליכים של שנים ארוכות לשווא
- הפרקטיקות הן טכניות וקרות ולא מביאות לפתיחה של נתיבי לב או שחרור מאגו
- אנשים מקדשים פרקטיקות אך שוכחים מאתיקה ופעולה
- מקומות ומורים רבים בוחרים לקדש את הפרקטיקות ולראות בהן כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי שמהווה גשר לפעולות ויצירה
- הרבה מהמורים הגדולים שהביאו את השיטות לא הצליחו לצאת מהמטריקס בעצמם

- בשורה התחתונה: השיטות הדתיות, האזוטריות, היוגיות והגנוסתיות לא עובדות.
איך אני יודע? פשוט מאוד. יש הרבה אנשים שעושים פרקטיקות אבל אף אחד מהם לא ער או שמח באמת. במקום להשתמש בפרקטיקות עבור הבנה ואיזון, אנשים מעדיפים להיכנס למצבים של "היי דרך טראנס מלאכותי", דרמות של בכי, היזכרויות נשמה לא מדויקות, חשיבות יתר משיחית ומסרים פנימיים מעוותים. אנשים נשענים ונהיים תלותיים בפרקטיקות. תרגול בסיסי ופשוט שאמור להביא אנשים למודעות, תדר גבוהה ורגיעה, הופך למטלה, סבל וכלי התנשאות על אחרים. 

"גנאדי מה אם אני אנשום מעגלית כל יום, אני אשחרר את כל הטראומות שלי תוך חודש?", "איך אני יכול להרים את הקונדליני יותר מהר כדי לפתוח את העין השלישית?", "כמה תפילות ביום אני צריך לדקלם כדי לקבל הגנה עלי ועל כל המשפחה שלי?", "מתי אני יכול כבר לשגר את עצמי ישר לאסטרל?"... כל כך הרבה שאלות שמעידות על כך שאנשים לא מבינים את המהות של התרגול והאלכימיה הפנימית.